החלטה בתיק בש"פ 4513/13

           ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט אבו-טהה) מיום 29.5.2013 במ"ת 31670-03-13, בגדרה הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים.

1.        כנגד העורר, יליד 1993, הוגש ביום 24.3.2013 כתב אישום המייחס לו עבירות אלימות בצוותא חדא עם חמישה נוספים, כנגד פלוני יליד 1992 (להלן: המתלונן). על פי כתב האישום, היה העורר חלק מקשר שנרקם עם נאשמים נוספים, ואחרים שלא זוהו, במטרה לתקוף את המתלונן, מסיבה שאינה ידועה. בצהריי יום 10.3.2013 הגיעה החבורה למפעל בו עבד המתלונן, כשלפחות אחד מהם מצויד בחפץ חד. משפגשה החבורה במתלונן, תקפו אותו יחדיו בבעיטות ובאגרופים, המשיכו להכותו גם כשנפל ארצה ודקרוהו בגבו ובמותנו בכוונה להטיל בו נכות או מום או לגרום לו לחבלה חמורה. המתלונן הובהל לבית החולים כשהוא סובל מדימום בחזהו ופציעות אחרות, ורק לאחר שנותח יוצב מצבו.

           יצוין, כי משפטו של העורר ושני נאשמים נוספים אוחד עם משפטם של שלושה אחרים נגדם הוגש כתב אישום נפרד בגין אותה פרשה. זאת, מאחר שהעורר ושני הנאשמים האחרים נתפסו על ידי המשטרה בדירת מסתור, מספר ימים לאחר הארוע האלים.

2.        בגין מעשים אלו הואשם העורר, ואיתו שני הנאשמים עימם נתפס בדירת המסתור, בקשירת קשר לביצוע פשע - עבירה לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); חבלה בכוונה מחמירה - עבירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין; והסתייעות ברכב לביצוע פשע - עבירה לפי סעיף 43 לתפקודת התעבורה [נוסח חדש].

3.        עם הגשת כתב האישום, ביקשה המשיבה לעצור את העורר ושני הנאשמים הנוספים שנעצרו עימו עד לתום ההליכים. המשיבה גרסה, כי כנגד העורר קמו מספר עילות מעצר, בין השאר לאור ההתנהגות "הכנופייתית" באירוע; בריחתם מהזירה כשהם מותירים את המתלונן פצוע; והחשש משיבוש הליכי משפט נוכח ניסיונם להמלט מאימת הדין עת הסתתרו בדירת מסתור. המשיבה עמדה על כך שלחובת העורר הרשעה נוספת בעבירה של גניבה והתפרצות, ועומדים נגדו מספר כתבי אישום בעבירות של הפרת הוראה חוקית.

4.        בהחלטתו מיום 23.4.2013 קבע השופט אבו טהה, כי הספקות שהועלו על ידי הסנגור באשר לזיהויו של העורר על פי מצלמות האבטחה, יתלבנו במהלך ההליך העיקרי, וכי יש בשתיקתו של העורר, בצירוף העובדה כי נתפס בדירת המסתור ביחד עם שני נאשמים נוספים כדי לחזק את הראיות כנגדו. נקבע אפוא, כי יש ראיות לכאורה כנגד העורר ושאר הנאשמים, והתבקש תסקיר מעצר בעניינם.

5.        ביום 21.5.2013 התקיים דיון בעניינם של כל הנאשמים בפרשה, לאורם של תסקירי המעצר שהתקבלו. בהחלטתו מיום 29.5.2013 הורה השופט אבו-טהה על מעצרם של כל הנאשמים, וביניהם העורר, עד לתום ההליכים. בהחלטתו ביחס לעורר, ציין השופט את התרשמות שירות המבחן מקיומה של רמת סיכון גבוהה להמשך התנהגות פורצת גבול מצידו, ואת העובדה כי אין בחלופת המעצר היחידה שהועלתה על ידו - בבית אימו ובפיקוח הוריו - כדי להציב לו גבולות ברורים, מה גם שיש בכך כדי להחזירו לסביבתו הטבעית.

7.        על כך נסב הערר שבפני, אשר עיקרו ככולו מתמקד בטענה כי הראיות כנגד העורר אינן מקימות את הרף של ראיות לכאורה כנדרש לצורך מעצר עד תום ההליכים. אציין כי גם המשיבה אישרה ברוב הגינותה כי עוצמת הראיות אינה ברף הגבוה.

           ההלכה המנחה לגבי היסוד של ראיות לכאורה, אותה מרבים לצטט שוב ושוב, היא ההלכה הידועה במקומותינו כהלכת זאדה שעדיין לא נס ליחה (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133 (1996)). על פי הלכה זו, על בית המשפט לבחון האם יש בכוחו של חומר הראיות הגולמי המצוי בידי התביעה כדי להצביע על סיכוי סביר להרשעה בתום ההליך העיקרי, כאשר משקלן של הראיות ייקבע בהליך העיקרי ולא בשלב המעצר עד תום ההליכים.

8.        על רקע הלכת זאדה, אבחן את צבר הראיות כנגד העורר.

           א.      העורר זוהה על ידי בלש בשם פהימה כאחד התוקפים.

           ב.      העורר שמר בחקירתו על זכות השתיקה.

           ג.      העורר נתפס בדירת מסתור עם שניים מהנאשמים. אחד משני הנאשמים נעדר מביתו החל מיום האירוע, והוריו דיווחו על היעדרו למשטרה.

           ד.      כל השלושה נתפסו בדירת המסתור כשהם ללא מכשירי טלפון נייד ועם כרטיסי SIM חדשים.

9.        לא אכחד, כי לראיות הנסיבתיות הקשורות בנסיבות הימצאותו של העורר עם שניים מהנאשמים בדירת המסתור יש משקל מסוים, ולכך יש לצרף את שתיקתו של העורר. אולם ברי כי הראיה המרכזית הקושרת את העורר לאירוע, הראיה שעליה יקום ויפול דבר, היא שאלת זיהויו על ידי הבלש פהימה, ועל כך ארחיב להלן. 

           מספר בלשים-רכזי מודיעין, המכירים את כל ששת הנאשמים בתקיפתו של המתלונן, צפו בסרט האבטחה במפעל בו עבד המתלונן. חלק מהנאשמים זוהו על ידי שלושה-ארבעה בלשים, אך העורר שבפנינו זוהה אך ורק על ידי אחד הבלשים בשם פהימה. אלא שהזיהוי נעשה לא על סמך פניו של התוקף, אלא על פי אופן הליכתו ומבנה גופו של אחד התוקפים שלבש חולצה לבנה. לא די בכך שאף אחד מהבלשים האחרים לא זיהה את העורר, למרות שהוא מוכר להם, אלא שגם הזיהוי של הבלש פהימה מסויג משהו - "בחור עם חולצה לבנה שלא ניתן לזהות את פניו אבל לפי ההליכה ומבנה גוף נראה כי מדובר באיתי אסרף..." (ההדגשה שלי - י"ע). ולא רק זאת, אלא שהזיהוי של פהימה נעשה לאחר שכבר נודע לפהימה כי העורר קשור לתקיפה.

           בנסיבות אלה, ספק רב אם יהא בכוחה של עדות פהימה כדי להוות את הציר המרכזי עליו ניתן יהיה להשתית הרשעה. למיצער, עוצמת הראיות היא חלשה במידה כזו שיש מקום להורות על שחרורו של העורר בתנאים שאינם מכבידים. 

10.      סופו של דבר שאני מורה על שחרורו של העורר ממעצר, בכפוף ובהתקיים התנאים הבאים:

           א.      התחייבות עצמית והתחייבות ערב צד ג' על סך 10,000 ש"ח כ"א.